מאת: איילה פפירני-יניב

הנסיון להנחיל מעט קולטורה לדור הבא, באמצעות ספרים, מביא לעיתים את איילה פפירני-יניב למצבי צבירה משונים. טור אישי של אמא לשלושה מבקרי ספרות קפדניים 

כמעט לכל אדם יש קוריוז ילדות, אותו הנחילו לו הוריו, והוא עוסק בספר ילדים שהיה אהוב עליו במיוחד. "כל ערב רצית רק את הספר הזה ולא נמאס לך", כך נאמר, ולפעמים נתווסף לפרק ההיסטוריה הזה גם דקלום כהוכחה לאמיתות הדבר.

בזמן הווה, עת הפכנו הורים, אנו יודעים במה הדברים אמורים. האנשים הנמוכים חשים ביטחון במסגרת המוכר והידוע. ולמרות זאת, אנו לא מסתפקים בשני ספרים. אמא ואבא לא מתייאשים, ומלעיטים אותם ספרים חדשים חדשות לבקרים.

 
בכלל, מתקפת ההדרכה הפסיכולוגית מצדדת מאד בטקס קבוע לקראת הצלילה למיטה, הכוללת ספר. אוריינות מומלצת כבר בשבוע ה-24 להריון. אפילו אני מצאתי עצמי תוהה אם להקריא "אני פלוטו" מול הכרס מעיד על דעה בלתי צלולה, או סתם חיקוי אינטיליגנטי של מורן אייזנשטיין.

בגיל חצי שנה יש להם ארונית מדפים שלא היתה מביישת את פרופסור ישעיהו ז"ל. התשוקה לפתח את שכלם ונפשם, גורמת לנו לפתוח את ארנקנו, לשלוף את הכרטיס הדהוי, ולהשמישו עוד קמעא.

זה מתחיל בספרים הרכים בשחור-לבן שאנו משחילים במאוזן לאורך העריסה. (אגב, בואו נודה, בהתחלה אנו מגדלים כלבלבים, לא תינוקות. גם בעלי ספקטרום של טלוויזיה משנות ה-70', גם יכולת השתנה בלי הבחנה, וגם בעלי אף מתוק.) הספר הבלתי מזיק מרקמית והמעורר שכלית, מגיע בשלל עיצובים כמו כרית, דוגמא קליידוסקופית, או בתוספת נביחות וקרקורים. הצף את תינוקך וזכה לנביחה.

השלב הבא בתור, כשהכלבלב האנושי מחליט להביט בעולם מזווית גבוהה יותר, הוא השלב העמיד. ספרים שמתבקשים לעמוד במסכת יסורים מפרכת, שחציה ליקוקים ונשיכות חניכיים עצבניות, וחציה השני מריטות ומשיכות נחושות.

לכן הם מופקים בהתאם: מנוילנים ועמידים בפני רטיבות, בגדלים שונים מקופסת גפרורים ועד מיטת נוער, ספירלות למעבר קל, ואלף צורות הנעות בין פרווה ועור פיל להתנסות מישושית, ועד זוויות פתיחה משונות להטעיית האויב.

הצפה בספרים שפעוטות וילדים כבר ממש מביטים בהם ומבינים את תוכנם, גורמת להורה הממוצע להרגיש כמו כלה בה. שטרן ושות'. הכל נראה נוצץ ומבטיח, ואין שום אפשרות לזכור מה היה טעמך המקורי. בטח ובטח שלא להחליט.

ספרים מדברים, הומים, קופצים, תיאטרלים, מנצנצים, מפיצי ריח, מפוספסים. ספרים דידקטיים, ספרי עלילה, ספרי פנטזיה, ספרי מציאות אחרת, ספרי משל, ספרי מקור, ספרי כנפיים. באמת. לך תבחר. אז מבקשים המלצה, ומביאים הביתה ספר. או עשרים. או עשרים וארבע.

ועתה, במעוני הפרטי, בנסיונותיי הדלים להעשיר את ילדיי, ולא לגרום להם לסבול כי אמא שכחה את החינוך האקדמי, ונתנה לאבא לגמור בחוץ, אני מנסה להקריא סיפור.

ולא שאינם מוכנים. להיפך, בשומעם את אותיות השורש ס.פ.ר, הם עולזים וקופצים עליי עוד קצת, אחרי שקפצו במשך שעה ורבע קודם. הבעיה היא שכל אחד זקוק לסיפור אחר. קוצי הקטן, עדיין זקוק לסיפורים פשוטים מאד, ארבע מילים בדף קשיח, וציורים צבעוניים ופשוטים.

גוגי, לעומתו, אוהב סיפורי חיות, עם היפוך מצחיק. סוקי מצידו, מעוניין בכל מה שמפחיד ומאיים על המין האנושי. שלושתם אוהבים הומור וצחוק, אך ברמות שונות בתכלית, קצת כמו "שמש" מול "מועדון לילה".

אני מנסה משהו של גוגי, אבל אז קוצי מתחיל לנגן באורגן הקטן. סוקי וגוגי לא מתרשמים מכישוריו של אחיהם באימפרוביזציות. ספר של קוצי מעורר תלונות מצד סוקי המשועמם, שמנסה ברקע להתאמן בפליק-פלאק חדשני. אם אני קוראת לסוקי, מנצלים גוגי וקוצי את האווירה מרובת המילים למריבה מרובת סנוקרות.

בשבוע שעבר, ביאושי, הותרתי אותם עם הספרים, ורצתי למרר במטבח. לפתע השתרר שקט. הזדחלתי חרש, וראיתי את סוקי מדפדף בדפי הספר הקשיח של גוגי, ומתאמן על אותיות. גוגי עלעל בספרו של סוקי, מתפעם מלסתות הטירנוזאורוס-רקס. וקוצי? ישב להנאתו עם "הביצה שהתחפשה" וקילף. לא את הקליפה, אלא את הדפים. אחד אחד.

מי אמר שאצלנו לא קורעים ספרים?