מאת: יפית בן-נון

כולנו רוצים להיות הורים טובים, ובימינו כמעט כולם גם רוצים לפתח ולטפח קריירה מפוארת, לצד הילדים. איך עושים את זה בלי להיקרע? שאלה טובה. שלוש מומחיות עונות עליה, ומעניקות טיפים לארגון הזמן והגברת היעילות. מדריך להורים קרייריסטים 

כולנו רוצים להיות הורים מושלמים. אנחנו רוצים לתת הכול לילדים, להיות שם בשבילם, לשחק איתם, להקשיב להם, לטפל בהם כשהם חולים, להראות להם כמה אנו אוהבים אותם, עד כמה הם חשובים לנו ומהווים כמעט את כל עולמנו. אך אנחנו רוצים גם, וזה לא פחות חשוב, לפתח קריירה.

הקושי מתעורר כשצריך לשלב בין השניים. אנחנו מוצאים את עצמנו נקרעים בין הדאגה לילד, לבין הישיבה שאנחנו חייבים להשתתף בה. כתוצאה מכך אנחנו אמנם נמצאים פיזית בעבודה, אך הראש נודד למחוזות אחרים: לבית, לילד. כיצד משלבים בין הקריירה למשפחה בצורה בריאה בלי לאבד את השפיות? יצאנו לבדוק.

תמונת ראי 
 "ההורה מצוי תמידית בתוך חוויה של לחצים ותסכול, בחלוקת הזמן ומשאבי הנפש בין הילדים", מסבירה אסנת הראל, בעלת תואר שני בפיתוח משאבי אנוש בארגונים רב תרבותיים, ומנכ"לית מכון אדלר. "כך נוצר מעין מעגל של תסכול מתמשך. כדי לשבור מעגל זה צריך, ראשית, לראות את מורכבותו: על פי נתוני האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה על השפעת תופעת הלחץ:

א. 45% מאוכלוסיית המבוגרים סובלים מירידה בבריאות הכללית בשל לחץ.

ב. 1 מכל 4 אנשים דיווחו שלקחו "יום בריאות הנפש" בשל תחושת לחץ בעבודה.

ג. לחץ מתמשך עלול להשפיע קיצונית על הבריאות: לחץ דם גבוה, בעיות אכילה, עלייה ברמת הכולסטרול, תעוקת לב, ובעיות משקל.

כיום גם נשים מפתחות קריירה, ושני בני הזוג צריכים לפרנס את המשפחה. לכן האם מרגישה קריעה בין הקריירה לבין תפקידיה הראשוניים, כמגדלת ומחנכת הילדים בתוך הבית. גם האב מרגיש לרוב תסכול, כי הוא רוצה להיות מעורב בחיי הילדים. כל זה מתנגש לרוב עם דרישות העבודה: ישיבות בשעות מאוחרות, נסיעות בעולם, ואם אתה יוצא מהעבודה בחמש- שש, מסתכלים עליך כאילו שאתה הולך באמצע היום.

ואז נכנסים למעגל סגור בו ההורה מרגיש שעליו לפצות את הילד, מכיוון שהוא לא נמצא איתו. רגשות האשם המתעצמים, יוצרים צורך מוטעה של הורים להעניק לילד פיצוי חומרי. כך, "זוכים" ילדים רבים בעושר טכנולוגי כתחליף לנוכחות, פניות רגשית, וזמן הורים.

הילדים אינטליגנטיים ומהירי תפיסה, ומבינים את המעגל הרבה לפני ההורים. הם הופכים תובעניים, ודורשים עוד ועוד מן "הפיצוי" הזה, וההורים מתוך רגשות האשם נענים. מכאן בדרך כלל מעגל התובענות וחוסר שביעות הרצון מתרחב עד לאובדן שליטה. הילדים מצפים שתביעותיהם ימולאו גם במסגרות חוץ ביתיות, וכאן מתחילות הבעיות במפגש האכזבה עם החיים – מקור החוץ לא מספק את התובענות"

"אני טוענת", אומרת אסנת, "שאנחנו מביאים את כל המשפחה לעבודה. אם השארתי ילד בוכה בגן, וילד מתבגר שיש לו בעיות בחברה, ורבתי עם בן הזוג שלי, את כל זה אני מביאה לעבודה. אז כל הבוקר אני בטלפון לבדוק איך כולם מרגישים. אני בקשר עם בית הספר, לבדוק אם הילד בסדר, אני בקשר עם הגננת, אם הילדה הפסיקה לבכות, ואני שולחת מיילים לבעלי. התפוקה שאתן באותו היום נפגעת. אני עובדת לא פנויה לעבודה, ובשביל זה משלמים לי.

כאן מתפתח תסכול כלפי מקום העבודה, וביחד עם התחושה שאיננו הורה מספיק טוב, מוצא עצמו העובד אובד עצות, מבולבל, רווי רגשות אשם, ותפוקתו חלקית ומוגבלת.

אם לא די בכך, המחויבות הגבוהה לקריירה, בד בבד עם הניסיון למלא את התפקיד ההורי, יוצרים, במקרים רבים, חסך בהשקעה בזוגיות. הקשר בין בני הזוג מצטמצם לטיפול בבעיות השוטפות, ולחצי היומיום. לבני הזוג לא נשאר זמן לתקשורת והנאה משותפת, וכך נגררים, ללא משים, להתרחקות, שחיקה, וחיפוש ריגושים ואינטימיות מחוץ למשפחה. גירושין הפכו לאלטרנטיבה שכיחה, דבר המגביר את העומס הרגשי והלחצים הכלכליים".

המפתח בידינו
אורית מילשטיין, יועצת משפחתית, מנחת הורים במכון אדלר, מניחה בידינו את המפתח לפתרון הבעיה: "אני חושבת שהסוד הוא חלוקת הזמן בצורה נכונה, כשיודעים לעשות הפרדות. קרי אני לא עונה לטלפונים מהעבודה בשעות אחה"צ, ואני לא נשארת בעבודה מעבר לשעות בהן המעון פתוח, כדי שבייביסיטר לא ייקח את הילדים שלי מהמעון".

בנוסף מציינת אורית: "אם שני בני הזוג בוחרים בקריירה, ושניהם נושאים בנטל הפרנסה, אז מן הראוי לראות איך מחלקים את הנטל, כדי להקל אחד על השני. זה מתבטא בשעות יציאה מהעבודה, כשהילדים חולים, כשיש מסיבת חנוכה בגן, ובהמון דברים אחרים.

רגשות האשם שאנו סוחבים, הן תחושות לא טובות ולא יעילות. משום שאם אני הולכת כל יום לעבודה עם תחושות אשם וייסורי מצפון, וכל מה שאני עושה אחה"צ זה להיות עסוקה בלפצות את הילדים שלי, אני צריכה לעצור רגע ולבדוק. כי אז אני גם לא יעילה בעבודה וגם לא יעילה כהורה. אם בחרתי בדרך מסוימת ואני שלמה איתה, אין שום סיבה לרגשות אשם. יש בהחלט מקום לבדוק איך אני יכולה להיות הכי טובה והכי יעילה, בכל המקומות.

לנסות להגיע הביתה בשעות סבירות, לחלק את המטלות בין בני הזוג, לנסות להיות יותר יעילים מבחינת לוח הזמנים, והכי חשוב - לא להתהלך עם רגשות אשם. בזוגיות טובה, כשאחד תורם לשני, כשיש תקשורת טובה בין בני הזוג, הבנה, והתחשבות אחד בשני, אפשר להגיע להישגים מדהימים גם בהורות וגם בקריירה".

מורית רוזן, יועצת ארגונית מנהלת חברת HRD, מוסיפה: "הצעד הראשון הוא איזה תהליך עם עצמי, בדיקה עצמית אם אני עושה את מה שאני אוהבת לעשות. אם אני נהנית מזה, כי הרבה פעמים התסכול נובע גם מכך שמאוד לא נהנים מהתפקיד. במצב זה, קיימת תחושה של חוסר מימוש עצמי גם בציר המקצועי וגם בציר האישי, לכן יש לבדוק את האיזון עם עצמנו, ואת האיזון עם בן הזוג.

בנוסף, כיום בחלק מהתעשיות, מקובל שהעובדים מקבלים מחשב נייד ופלאפון, ויכולים להמשיך לעבוד מהבית. אפשר לנהל דיאלוג עם המעביד על אפשרות לפצל את יום העבודה, לסיים קצת יותר מוקדם, אבל להמשיך אותו בערב מהבית, ולא לחזור הביתה בשבע שמונה, ואז להרים רגליים, כשהילדים כבר ישנים, וכבר אין עם מי להיות.

כאשר אין אפשרות לפצל את יום העבודה, האיזון עם בן הזוג והמשפחה, זה המקום היחיד שאפשר להסתדר בו, ולעשות את סדרי העדיפויות אחרת. לנסות להקציב איזה פרק זמן בו אני מתקדמת בתפקיד, ובן הזוג מתעכב מבחינת קידום הקריירה, ואחר כך אנחנו מתאזנים בחזרה.

דבר שני, לבדוק האם יש דרך אחרת לעסוק באותו תחום במקום אחר, שמאפשר יותר את האיזון. זה יכול להיות יציאה לעצמאות, וזה יכול להיות להחליף חברה. הפחד משינוי נובע מכך שיש לי ביד מקום עבודה, שהוא בסך הכול בסדר, ואני לא רוצה לפגוע בו.

אני ממליצה לערוך בדיקה של מה קיים בחוץ, ומה האפשרויות שלי, לפני שאני מחליטה להישאר במקום. ההישארות צריכה להיות מבחירה, ולא מתוך חוסר ברירה. אלא באמת מתוך איזה שהיא בדיקה של מה קיים בחוץ, ומה האלטרנטיבות".

ילדים רוצים להרגיש שייכות
"הורים צריכים להבין", מציינת אורית, "כי גם לתלות כביסה עם ילד בן ארבע זה זמן איכות, לא חייבים לעשות פאזלים ולרוץ איתו לחוגים. הילד היה בחוגים כל היום במעון. לשבת עם ילד, לצחוק איתו, לעשות בועות סבון, לכבס ולבשל, זה נחמד. ילדים רוצים להיות יעילים, רוצים להרגיש שייכות.

אפשר לתת תפקידים לילדים. ילד בן ארבע יכול שיהיה לו תפקיד בבית, זה גם תורם לתחושת המועילות של הילד, וזה גם עוזר. ילדים מאוד עוזרים, אנחנו רק צריכים לתת להם לעזור. בדרך כלל אנחנו לא מאפשרים להם, כי אנחנו רוצים תיק תק לסגור עניינים.

לא חייבים מרגע שחוזרים הביתה מהעבודה, להשקיע בילד כאימא חינוכית. העניין הוא באמת להיות איתם, במובן שאני פנויה אלייך, כי גם כשאני תולה כביסה, אני יכולה להקשיב, אני יכולה לספר סיפורים, אפשר לעשות הרבה דברים.

מורית, מציעה גישה שונה: "להשקיע זמן איכות, זה משפט שחוק. במקום להגיד את זה, הייתי אומרת ללמוד טוב מה כל אחד מהילדים שלי צריך ממני. לשאול אותו, לחקור אותו, לברר איתו, לעשות על זה "מחקר אקדמי". מה הצרכים של הילדים שלי, מה מרגיע אותם, ומה מעצבן אותם.

כי בסופו של דבר, כשאנחנו בלחץ, וחוזרים עייפים מהעבודה, אנחנו חוזרים לאותם דפוסים שאנחנו שנאנו כילדים. לדוגמא, אם אנחנו מקבלים שיחת טלפון, והילד באמצע משפט, אז אפשר לומר - רק רגע, ולתת לילד לגמור את המשפט. להבין את הצורך שלו לגמור את קו המחשבה, ולא לצעוק עליו, כי זה רק יכניס את המצב לעוד יותר כעס ותסכול.

על ההורה להבין מה הילד שלו צריך, ולראות איך הוא מתאים את עצמו לכל אחד מהילדים, כדי שהזמן שהוא נמצא שם, ינוצל בצורה אפקטיבית.יש להשקיע זמן וללמוד על הורות, ואיך אני קוראת יותר נכון את הילדים שלי. זה יאפשר לי לנצל את מעט הזמן בו אני נמצאת איתם פיזית, בצורה יותר נכונה, ולהיות איתם יותר רגועה, כי אני מבינה יותר טוב מה הם צריכים ממני".

הכינותי מבעוד מועד
אורית מספקת לנו מספר טיפים, כדי שנפסיק לרדוף אחר הזנב של עצמנו בבוקר. כך תתייעלו, ותגיעו בזמן לעבודה:

א.הכינו את הבגדים שהילדים לובשים בבוקר, ערב קודם.

ב. בלי הסברים בבוקר, ובלי חינוך בבוקר. בוקר זה לא זמן לחנך. בבוקר אין לנו זמן, אנחנו קצרים, לא ברורים, וחסרי סבלנות. זה הזמן להיות יעילים. ואם זה אומר שילד בן ארבע מבקש שנעזור לו קצת בבוקר, אז נעזור לו, ולא נראה את זה כפינוק יתר, אלא נראה את זה כדרך ליעילות. זמן לחינוך נמצא אחה"צ בנחת, אלא אם כן החלטנו שהילד שלנו בגיל ארבע ינעל לבד נעליים, ואז נחכה בסבלנות עד שהוא יעשה את זה. אבל זה לא עובד כמו שאנחנו רוצים בקצב שאנחנו רוצים, את זה חייבים להבין.

ג. הילד בוחר לעצמו מה הוא רוצה בכריך, אז במקום להתחיל בבוקר – "אימא אני רוצה חומוס. לא, שוקולד", כדאי לברר עם הילד בערב, עם מה הוא רוצה את הכריך בבוקר. יש כאלה שמגדילים לעשות ומכינים בערב, ויש כאלה שלא אוהבים את זה. אבל בכל מקרה, את כל השאלות ואת כל הבירורים, לעשות בערב לפני שהולכים לישון. הדברים קטנים אך משמעותיים, הם מקצרים את הבוקר ומייעלים.

ד. אם בבוקר הילד מתחרט ולא רוצה ללבוש ולאכול מה שהוא בחר בערב, זו בעיה. אנחנו מאחלים לו שהיום בערב הוא יזכור ויבחר דברים שהוא כן רוצה, אבל אי אפשר בבוקר להתחרט. זה לא עובד. פעם, פעמיים, שלוש, והילדים מבינים מהר מאוד איפה אנחנו קצרים, אם אנחנו ברורים.

ה. בבוקר חשוב להיות יעילים ומאוד ברורים. זו הפואנטה העיקרית של הבוקר, ולקום רבע שעה קודם, ולסדר את כל הדברים שאפשר לפני שהילדים קמים, פשוט כדי להגיע לעבודה יותר נחמדים, לעצמנו בעיקר".